במאה ה-19, הרופא האוסטרו-הונגרי איגנץ זמלווייס גילה תגלית פשוטה אך מצילת חיים: רופאים שעוברים מנתיחת גופות לחדר הלידה ללא חיטוי ידיים, מעבירים חלקיקים קטלניים שגורמים למותם של יולדות ותינוקות. למרות הנתונים החד-משמעיים שהציג, הממסד הרפואי דחה אותו, לעג לו והוקיע אותו. התופעה הפסיכולוגית-סוציולוגית הזו זכתה לימים לשם "אפקט זמלווייס", הנטייה האוטומטית של הממסד לדחות ידע חדש או פרדיגמה חדשה, פשוט כי הם סותרים את הנורמות המקובלות ואת האגו המקצועי.
הפער הכרונולוגי והמחשבתי בין גילוי האמת לבין אימוצה על ידי המערכת אינו ייחודי לעולם הרפואה של המאה ה-19. הוא פוגש אותנו בכל צומת שבו מערכות אנושיות נדרשות לבחינה עצמית. כאן בדיוק נכנס החיבור המרתק לעולם הגישור, הן ככלי ליישוב סכסוכים והן כפילוסופיה של הקשבה ובחינה עצמית.
ה"לאג" של הממסד המשפטי לעומת בשורת הגישור
בדומה לרופאים של תקופת זמלווייס, שהיו משוכנעים שהם פועלים בדרך המדעית והנכונה ביותר, גם המערכת המשפטית המודרנית (האדוורסרית) פועלת מתוך הנחה מובנית שהדרך הטובה ביותר לפתור קונפליקט היא באמצעות מאבק, הוכחת אשמה, ומנצח מול מפסיד.
כאשר הגישור החל לפרוץ כחלופה, הממסד המשפטי חווה "לאג" משמעותי. תפיסת העולם הגישורית, שאינה מחפשת אשמים אלא אינטרסים, שאינה כופה פתרון אלא מייצרת הבנה הדדית, נתפסה בתחילה כ"רכה מדי" או ככזו שמערערת את סמכות המערכת. הממסד התקשה להכיר בכך שהכלים הישנים שלו לעיתים "מזהמים" את מערכות היחסים של בעלי הדין, בדיוק כפי שידיהם הלא-שטופות של הרופאים זיהמו את חדרי הלידה.
הצורך המובנה בבחינה עצמית (Reflexivity)
הטרגדיה של זמלווייס נבעה מחוסר היכולת של עמיתיו לבצע רפלקסיה, היכולת של אדם או ארגון להתבונן על עצמו מהצד, לבקר את פעולותיו ולשאול: "האם ייתכן שאני הוא מקור הבעיה?". עבור הרופאים בווינה, המחשבה שידיהם, האמורות לרפא, הן אלו שמביאות מוות, הייתה בלתי נסבלת מבחינה אגוצנטרית.
בעולם הגישור, בחינה עצמית היא לב העניין. מנחה או מגשר מקצועי אינו יכול לנהל תהליך מבלי לבדוק ללא הרף את הטיותיו המחשבתיות (biases), את ה"רעש" שהוא מביא איתו לחדר ואת האופן שבו המערכת שבה הוא פועל משפיעה על הצדדים. הגישור דורש מאיתנו "לחטא את הידיים", לנקות את עצמנו משיפוטיות, מאגו ומדעות קדומות לפני שאנו ניגשים לטפל בקונפליקט של אנשים אחרים.
גישור כמרחב המנטרל את "אפקט זמלווייס"
מדוע חדר הגישור הוא הפתרון החלופי ל"לאג" הממסד?
- פירוק האגו הארגוני: בתוך תהליך הגישור, הצדדים מוזמנים להניח בצד את "הצדק הממסדי" הרשמי ולדבר על הצרכים האמיתיים שלהם.
- גמישות מול קשיחות: הממסד סובל מלאג כי הוא כבול לפרוטוקולים, חוקים ותקדימים. הגישור, לעומת זאת, הוא תהליך דינמי המאפשר פיתוח פתרונות יצירתיים המותאמים אישית למציאות המשתנה, הוא אינו מחכה 15 שנה שהמערכת תשתנה, הוא משנה את המציאות בתוך החדר כאן ועכשיו.
- מניעת "זיהום" הקשר: בדיוק כפי שזמלווייס ביקש למנוע את זיהום הגוף, הגישור מבקש למנוע את זיהום הקשר האנושי (בין בני זוג, שותפים עסקיים או שכנים) שנוצר כתוצאה מהליכים משפטיים דורסניים.
סיכום
סיפורו של איגנץ זמלווייס הוא תזכורת כואבת למחיר שמשלמת החברה כאשר הממסד מסרב לבדוק את עצמו. בעולם המודרני, הגישור הוא כלי יעיל לעקיפת ה"לאג" הזה, הוא מחייב את המשתתפים בו, המגשרים והמגושרים כאחד, לעצור, לבצע רפלקסיה, לחטא את השיפוטיות והאגו, ולהבין שלפעמים, הפתרון לבעיות המורכבות ביותר אינו דורש טכנולוגיה מתוחכמת או מלחמות ענק, אלא פשוט את הנכונות לשטוף את הידיים, להקשיב, ולהביט במציאות בעיניים נקיות.